למה כל כך קשה לנו לבקש תמיכה - ואיך אפשר להתחיל לעשות את זה אחרת

Elisheva Gladshteyn
7 ביולי
זמן קריאה 2 דקות

עודכן: 19 בספט׳

אחת התחושות הכואבות שאני פוגשת שוב ושוב בטיפול זוגי, היא תחושת הבדידות בתוך הקשר. לא כי לא רוצים להתקרב - אלא כי קשה לדבר על הקושי. קשה לבקש עזרה. קשה להגיד: "קשה לי."

בני זוג חיים יחד, אבל מרגישים רחוקים. כי אחד מהם מתאמץ, שותק, מחזיק הכל בפנים - והשני בכלל לא יודע שמשהו לא בסדר. כי לבקש תמיכה מרגיש כמו חולשה. כמו כישלון. כמו בושה.

למה זה כל כך קשה לנו?

פחד מדחייה הפחד שאם אני אגיד מה עובר עליי - לא יבינו אותי. או שיגיבו בביקורת, או בשתיקה. וזה כואב מדי.

בושה להרגיש ש"אני לא מסתדר לבד", שאני צריך/צריכה עזרה - זה נתפס כמשהו מביך. רבים מאיתנו גדלו על האמונה שצריך "להיות חזק", לא להכביד, לא להישען.

חוויה שלילית בעבר אם בעבר ניסינו לשתף - וזה נגמר באכזבה, באדישות או בזלזול, נלמד שעדיף לא לבקש שוב.

ציפייה שיבינו לבד "אם הוא באמת אוהב אותי - הוא ירגיש בעצמו שמשהו לא בסדר. "אבל זה פשוט לא נכון. גם האנשים שהכי קרובים עלינו - לא קוראים מחשבות.

מה קורה בזוגיות כשלא מבקשים?

בן זוג אחד סוחב את הכל לבד. מתאמץ. שותק. שורף כוחות. השני בכלל לא יודע שיש בעיה. במקום בקשה - מצטברת תסכול. במקום שיחה - מתח.במקום קירבה - מרחק.

וכשהשקט הזה נמשך, מופיעה התחושה שאנחנו כבר לא ביחד.

אז מה אפשר לעשות?

להבין שזה אנושי לבקש. לבקש תמיכה זה לא חולשה - זו אינטימיות. זה ביטוי לאמון. זה כמו להגיד: "אני לא רוצה להתמודד לבד."
לדבר באופן ברור וישיר בלי האשמות. בלי רמיזות. לא "אתה אף פעם לא רואה אותי", אלא: "אני מרגישה מוצפת. אני צריכה חיבוק. אני צריכה שתקשיב לי, בלי לנסות לתקן."
לא לחכות לרגע הנכון הוא כמעט אף פעם לא מגיע. אפשר להתחיל ממשפט אחד פשוט. זה כבר הרבה.
להודות שקשה לבקש אפשר להתחיל אפילו ב: "אני לא רגיל/ה לדבר על זה, אבל חשוב לי שתדע/י מה עובר עליי." זו התחלה.